מייקלצ'אנג

להתאהב במשחק

אמא שלי שיחקה טניס ואבא שלי למד ממנה. לעיתים קרובות היינו צופים באבא שלי משחק בטורנירים של מקום העבודה שלו. כשהייתי בערך בן שש, אמא שלי אמרה שאבא צריך להכיר לנו את הטניס; הייתה לנו המון אנרגיה וזה נראה כמו פורקן טוב – דרך עבור ההורים שלי לחלוק איתנו את האהבה שלהם למשחק.

נהניתי מזה מיד והרגשתי תשוקה גדולה. מעולם לא תכננתי לשחק באופן מקצועני; המטרה הייתה להשיג מלגת טניס באוניברסיטה מובילה. אבל הפכתי למקצוען רגע לפני יום הולדת 16 שלי. זה היה מדהים לשחק ברמות הגבוהות ביותר במשך יותר מ-16 שנים. המניע שלי תמיד היה האהבה לספורט. גם אשתי שיחקה טניס נהדר ברמות הנוער והמכללות. אנחנו בהחלט משפחה של טניס.

אני אוהב את העובדה שזה ספורט אינדיבידואלי. כל משחק הוא אחר – יריבים שונים, גישות שונות, אישיות שונה. אני נהנה לנתח משחקים – למה ניצחתי בנקודות מסוימות ולמה הפסדתי באחרות. זה מנחה אותי לעבוד על היבטים שונים במשחק שלי כדי שאוכל לבצע חבטות מגוונות. כמו כל שחקן מקצוען, אני נהנה לשחק מול קהל גדול על הבמות המפוארות ביותר. האווירה הזו כשהקהל מריע ומשתגע, כשאתה חובט חבטה נהדרת וצורח בכל הכוח ופשוט לא מסוגל לשמוע את עצמך. אתה מנצח משחקים, אתה מפסיד משחקים. אבל לעלות למגרש הטניס ולחבוט בכדור – זה תמיד דבר מתוק.

המשחקים האהובים עליי היו אלו שבהם הייתי בשליטה וחבטתי חבטות טובות. אני חושב שכל שחקן יסכים שכאשר אתה ב-"Zone" והכל עובד, טניס הוא כיף בלתי רגיל. אבל זה לא תמיד קורה.

התמזל מזלי לחוות המון רגעים גדולים. אבל קשה להתעלות על הזכייה באליפות צרפת הפתוחה (רולאן גארוס), כשבדרך ניצחתי את איבן לנדל וסטפן אדברג. לשחק באסיה היה נהדר; קיבלתי תמיכה מדהימה בסין, ביפן ובדרום-מזרח אסיה. יש כל כך הרבה זיכרונות נפלאים ממקומות נהדרים. ועכשיו אני מאמן את קיי (נישיקורי), אנחנו עדיין מטיילים בעולם ומשחקים במגרשים פנטסטיים.

מבט לעתיד

פרשתי ב-2003, זמן קצר אחרי ה-US Open. אני עדיין משחק כמה פעמים בשבוע. זה לא הסבב המרכזי מול עשרות אלפי אנשים, אבל אני עדיין מאוד נהנה מטניס, אפילו ברמה החברתית. טניס היה ברכה בכל כך הרבה מובנים ואני פשוט אסיר תודה על הכישרון שניתן לי לשחק.

הפרישה נתנה לי הזדמנות לעשות דברים שמעולם לא היה לי זמן עבורם. חזרתי ללמוד קצת, הרציתי ושיתפתי בחוויות ובשיעורים שלמדתי, ובוודאי גם על האמונה שלי.

אני עדיין נהנה לצפות בטניס. הסגנונות והאישיות השונים הופכים כל משחק למסקרן. אולי זה נדאל נגד פדרר, או בימים ההם, מקנרו נגד בורג. הדרך שבה הם מתמודדים עם דברים היא שונה. אדם אחד רגוע מאוד, סטואי, ואחר קולני מאוד, שמחזיק את כל הרגשות שלו בחוץ.

שואב השראה

שחקנים צעירים צריכים ליהנות מהטניס ולאמץ את המשחק לליבם. תשכחו מהאלמנטים הטכניים. פשוט תיהנו מהמשחק, תבלו, תציתו את התשוקה לספורט. ברגע ששחקנים צעירים מתרגשים מהמשחק, אפשר להציג להם את היסודות. אבל קודם כל – תיהנו. ככה זה יישאר איתם.

אני מקבל השראה מאנשים שמתמודדים עם קשיים ועדיין מחייכים. אני שואב השראה מהנצרות שלי, לומד המון מהאדון ומהתנ"ך. כאבא לשלושה, יש לי הערכה גדולה הרבה יותר להקרבות שהוריי עשו. וגם לא הייתי מנחש כמה קשה זה להיות מאמן – אתה לא תמיד מקבל את התודה שמגיעה לך. במבט לאחור, הלוואי שהייתי קצת יותר אסיר תודה למאמנים שלי שעשו עבודה מדהימה איתי ושיחקו תפקיד חיוני בחיי, הן בצד הפיזי והן בצד המנטלי.

בטניס צריך גם כושר מנטלי וגם רווחה פיזית. אני חושב שהמנטלי חשוב יותר, כי הוא יכול לעזור להתגבר על מגבלות פיזיות וכאבים. לרוע המזל, זה לא עובד הפוך. אבל כשאתה יודע שהשקעת את העבודה הפיזית, אתה חזק יותר מבחינה מנטלית. אז השניים האלה הולכים יד ביד.

הייתה לי קריירה ארוכה יחסית, אבל אם הייתי קולט כמה מהר הכל עובר, הייתי לוקח יותר זמן כדי ליהנות מזה. אני חושב שהרבה שחקני עבר אומרים דבר דומה. אני בן 45 עכשיו, ואני מרגיש שהכל עבר כל כך מהר. לכן – נצרו את הרגעים. תיהנו מהניצחונות, תבינו שהפסד הוא קשה, אבל תמיד יש מחר ותמיד יש דברים לצפות להם ולהיות אסירי תודה עליהם. כי עם כל הכבוד לחשיבות של הטניס, הוא מעולם לא היה בראש סדר העדיפויות שלי. הדברים החשובים באמת הם המשפחה שלכם, הזמן שבו אתם באמת אוהבים אחרים, מחבקים אחרים ומכבדים אחרים באופן מלא.

מחוץ לטניס, אני נהנה מדיג ומגולף. וככל שילדיי גדלים, אני זוכה ליהנות מלראות אותם מצטיינים ונהנים מספורט. לראות אותם מחייכים ונהנים גורם גם לי ליהנות ולשמוח.